211 מיליון שקל וארבעה מגרשים: ההשתלטות של דמרי על אזור התעשייה בנתיבות.
י.ח דמרי זכתה בארבעה מתחמי תעשייה, מסחר ותעסוקה בנתיבות, כשהיא משקיעה כמעט מחצית מהסכום במגרש בודד. מה עומד מאחורי הפרמיה המאסיבית, והאם הפריפריה מוכנה למהלך כזה?

כשיזם אחד לוקח ארבעה מתחמים באותו אזור תעשייה באותו יום, זו כבר לא סתם זכייה במכרז — זו הצהרת בעלות. ענקית הבנייה י.ח דמרי סגרה את אזור התעשייה הדרום-מזרחי של נתיבות בעסקת ענק של כ-211 מיליון שקל: שלושה מתחמי תעשייה בכ-108.5 מיליון שקל, ומתחם רביעי, לתעסוקה ומסחר, ב-103 מיליון שקל לבדו. המשוואה הזו היא כל הסיפור — בעוד שהתעשייה נקנתה כמעט "בחבילה", על המסחר שילמה דמרי מחיר שיא של כמעט חצי מההשקעה כולה. מדובר בהבדל הקלאסי שבין קרקע המיועדת למבנים חד-קומתיים עם שכירות נמוכה למ"ר, לבין קרקע עם זכויות מסחר ותעסוקה הנושאות מכפילי שווי אחרים לגמרי. דמרי שילמה על ההבדל הזה במזומן, ובפערים שמרעידים את שוק הפריפריה.
המספר שכולם מצטטים — והמספר שאף אחד לא פרסם:
211 מיליון שקל זו כותרת מצוינת, אבל היא חסרת משמעות כלכלית בלי שלושה נתונים: גודל המגרשים במ"ר, סך זכויות הבנייה המאושרות, ועלויות הפיתוח שרמ"י גובה בנפרד. בפריפריה, הוצאות הפיתוח יכולות להוסיף עשרות אחוזים על מחיר הקרקע עצמו — ולכן "מחיר זכייה" הוא כמעט אף פעם לא העלות האמיתית ליזם.
אפשר בכל זאת לעשות תרגיל הפוך, כאינדיקציה בלבד: אם היינו מתמחרים את כל החבילה לפי מחיר הקרקע החציוני במאגר מניבים — כ-5,511 שקל למ"ר — 211 מיליון שקל היו "קונים" כ-38 אלף מ"ר קרקע. בפועל, קרקע תעשייה בפריפריה מתומחרת בדרך כלל הרבה מתחת לחציון הארצי, ולכן סביר שמדובר בשטחים גדולים בהרבה. בלי המספרים המדויקים — זו הערכה, לא קביעה.
לא רק דמרי: נתיבות הפכה למגרש משחקים.
במקביל נרשמו זכיות נוספות במכרזי רמ"י בעיר — בין היתר סאנשיין וראיינבו, קבוצת שבולת, פסגות שלמה וערן י.ד נדל"ן. ריבוי הזוכים מעיד על תחרות אמיתית, לא על מכרז שהתייבש.
בצד השני של המפה, במרכז, שותפות האנגרס זכתה במגרש בשכונת פארק איילון באור יהודה — תזכורת ששתי הזירות האלה פועלות לפי לוגיקת תמחור הפוכה: במרכז משלמים על מחסור בקרקע, בדרום משלמים על ציפייה לביקוש עתידי.
והציפייה הזו היא הסיכון. אזור תעשייה חדש הוא לא נכס מניב — הוא פרויקט. בין הזכייה לבין שוכר ראשון שמשלם שכר דירה עומדים היתרים, פיתוח, בנייה ושיווק. מי שמחזיק קרקע מסחרית באזור יראה את הערכת השווי שלו עולה כבר מחר בבוקר; מי שצריך לממש אותה בפועל, יגלה שהשוק עדיין נמדד בתפוסות, לא בכותרות.
איפה זה עומד מול המאגר?
לשם פרופורציה: במאגר מניבים רשומים כיום 398 מגרשים וקרקעות למכירה בכל הארץ, עם מחיר חציוני של 22 מיליון שקל ושטח חציוני של 4,500 מ"ר. במילים אחרות — עסקת דמרי בנתיבות שווה בהיקפה לכ-10 עסקאות קרקע חציוניות, והמתחם המסחרי הבודד בכ-103 מיליון שקל לבדו שווה כמעט חמש כאלה. בצד ההשכרה, לעומת זאת, המאגר מציג נכס קרקע אחד בלבד — עדות לכך שקרקע כמעט לא מושכרת, אלא נרכשת ונבנית.
לדוגמא מהמאגר:
- קרקע לתעשייה בעידן הנגב — 11,500 מ"ר ב-23 מיליון שקל, כ-2,000 שקל למ"ר: נקודת ייחוס דרומית ישירה לתמחור קרקע תעשייה.
- מגרש על ציר הרכבת בירושלים — 700 מ"ר ב-50 מיליון שקל: הקצה ההפוך של הסקאלה, ותזכורת כמה מיקום שווה יותר משטח.
- קרקע לבנייה בטל מנשה — 21 מיליון שקל, בדיוק סביב החציון הארצי.
השורה התחתונה: דמרי קנתה את אזור התעשייה של נתיבות לפני שהביקוש הוכיח את עצמו, ושילמה פרמיה ברורה דווקא על המרכיב המסחרי. השאלה שנשארת פתוחה היא לא כמה שולם — אלא כמה זמן ייקח עד שהמ"ר הראשון שם יניב שכירות בפועל.



