המחיר נקבע בחדר הסגור: איך חלוקת קרקעות לחוות שרתים ללא מכרז עלולה לעלות לציבור מאות מיליוני שקלים?
המדינה שוקלת להקצות עתודות קרקע אדירות ליזמי חוות שרתים, מבלי לנהל מכרז פומבי על המחיר. צללנו למתמטיקה של "הנחות" בקרקע, לנתונים החסרים שיקבעו את עומק הנזק לקופה הציבורית, ולתמחור השוק במאגר מניבים שעלול לספוג מכה מתחרות מסובסדת.

בשוק הקרקעות התחרותי של ישראל יש כלל ברזל אחד שכולם מכירים: המחיר האמיתי של מגרש נקבע אך ורק כשמספר קונים מתחרים ונאבקים עליו. כעת, המדינה שוקלת לוותר בדיוק על השלב הקריטי הזה, ולעשות זאת דווקא מול השחקנים העשירים והחזקים ביותר בשוק הנדל"ן הטכנולוגי. ההחלטה המסתמנת להקצות קרקעות לחוות שרתים ללא מכרז על המחיר מעוררת ביקורת חריפה בקרב גורמי המקצוע. האזהרה שלהם חדה וברורה: היעדר תחרות, לצד קריטריונים מעורפלים, פותח פתח רחב לפוליטיקה של מקורבים, ועלול לעלות לקופה הציבורית מאות מיליוני שקלים. אף שבממשלה ממהרים להרגיע וטוענים כי הנוסח הסופי טרם גובש וצפוי להשתנות, השאלה המרכזית מרחפת באוויר — מי באמת מחליט מי מקבל קרקע, ובאיזה מחיר היא תתומחר?
כשהמחיר נקבע בחדר ולא בשוק
מכרז על המחיר הוא לא רק כלי להכנסות. זה מנגנון שמגלה את השווי האמיתי של הקרקע. כשמוציאים אותו מהמשוואה, נשארים עם שני משתנים: שמאות ממשלתית וקריטריונים לבחירת הזוכים. לפי המומחים, דווקא הקריטריונים הם הנקודה הרגישה ביותר, כי הם לא ברורים.
הבעיה מחריפה כשמדובר ביזמים עתירי הון. חוות שרתים היא פרויקט שבו לקרקע יש משקל משמעותי בהון ההתחלתי, ומי שמקבל אותה בהנחה עשוי ליהנות מיתרון תחרותי שנשאר איתו לאורך כל חיי הפרויקט. לטענת המבקרים, מי שישלם את ההפרש הוא הציבור.
המתמטיקה של הנחה
הדיווח לא מפרט כמה קרקע תוקצה, באילו אזורים, באיזה ייעוד ובאיזו שמאות. בלי הנתונים האלה אי אפשר לחשב את גודל ההפסד בפועל. אפשר רק להראות עד כמה מהר הוא מצטבר.
חישוב היפותטי לצורך המחשה בלבד: הנחה של 1,000 ₪ למ"ר על מתחם של 100 דונם (100,000 מ"ר) שווה 100 מיליון ₪. שלושה מתחמים כאלה, ו"מאות מיליוני השקלים" שעליהם מדברים המומחים כבר לא נשמעים כמו הגזמה. וזה עוד לפני שמכניסים לחשבון את עליית ערך הקרקע אחרי שהיא מקבלת תשתיות חשמל, תקשורת וחיבור לרשת.
הנתונים שחסרים כדי לחשב את המספר האמיתי:
- היקף השטח הכולל המיועד להקצאה ומיקום המתחמים
- שיטת התמחור החלופית: שמאי ממשלתי, מחיר מינימום או הנחה אזורית
- הקריטריונים לבחירת הזוכים ומי מכריע בהם
- מנגנוני השבה אם הייעוד ישתנה או אם הקרקע תימכר הלאה
מה המאגר מספר על מחיר הקרקע?
כדי להבין מה מונח על השולחן, כדאי להסתכל על מחירי השוק החופשי. במאגר של מניבים רשומות כרגע 404 קרקעות למכירה. המחיר החציוני הוא 17.32 מיליון ₪, השטח החציוני 4,109 מ"ר והחציון למ"ר עומד על 5,000 ₪. הטווח עצום, מ-100 ₪ ועד 1.4 מיליארד ₪, וזו בדיוק הנקודה: המיקום, הייעוד והזכויות משנים את המחיר בסדרי גודל. לכן השאלה מי קובע את השווי מכריעה כל כך.
גם הנכסים הספציפיים ממחישים את זה. מגרש של 16,000 מ"ר באזור התעשייה של בית שמש מוצע ב-53.6 מיליון ₪, כ-3,350 ₪ למ"ר. קרקע של 7,000 מ"ר בבאר שבע, בצמוד לאיקאה, מוצעת ב-14 מיליון ₪, כ-2,000 ₪ למ"ר. שני המחירים נמוכים מהחציון הארצי, ושניהם עדיין מגלמים עשרות מיליונים למתחם בודד. ובצד ההשכרה המאגר כמעט ריק: קרקע אחת בלבד להשכרה, 10,700 מ"ר ב-160,500 ₪, כ-15 ₪ למ"ר. מי שמחפש קרקע תעשייתית לטווח ארוך בלי לקנות אותה כמעט לא ימצא היצע.
נכסים מהמאגר:
- אזור תעשייה בית שמש, 16,000 מ"ר, 53,600,000 ₪
- קרקע לבנייה בצמוד לאיקאה, באר שבע, 7,000 מ"ר, 14,000,000 ₪
- מגרש ליזמים ביבנאל, 10,000 מ"ר, 600,000 ₪
בשורה התחתונה:
לרצון להאיץ את הקמת חוות השרתים יש היגיון. הוויתור על מנגנון גילוי המחיר הוא כבר עניין אחר. לבעלי קרקעות תעשייה פרטיות זה מעורר שאלה ישירה: אם המדינה מציעה ליזמים גדולים קרקע בתמחור מנהלי, מי ירצה לשלם מחיר שוק על המגרש השכן? כל עוד הנוסח הסופי לא פורסם, לשמאות ולקריטריונים יש משקל רב יותר מלכל הצהרה. כדאי לעקוב אחריהם מקרוב.



