1.64 מיליארד שקל בשנתיים על אבנים וחצץ: איך הפך קיבוץ כפר גלעדי לטייקון חומרי הגלם של ישראל?
קיבוץ כפר גלעדי זכה במכרז רמ"י להפעלת מחצבת קדרים תמורת 542 מיליון שקל, המצטרפים לעסקת הענק במחצבת זנוח. יצאנו לבדוק למה רכישת הרשאת חציבה שונה לחלוטין מכל עסקת נדל"ן אחרת במאגר, אילו נתוני ליבה חסרים כדי להבין אם הקיבוץ קנה בזול, ואיך השליטה בברז חומרי הגלם תשפיע ישירות על הקבלנים במרכז ובצפון.

בזמן שמרבית משקיעי הנדל"ן רודפים אחרי מגרשים למגורים, מרכזים מסחריים פנויים או תרים אחר חוות שרתים עתידיות — יש קיבוץ אחד בגליל העליון שהחליט לאסוף דווקא מחצבות. קיבוץ כפר גלעדי זכה לאחרונה במכרז אסטרטגי של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) להפעלת מחצבת קדרים שבגליל, וישלם עבור הזכות הזו סכום עתק של 542 מיליון שקל. עבור הקיבוץ ממש לא מדובר בעסקת טבילת אש: רק כשנתיים קודם לכן, הוא רכש את מחצבת זנוח הסמוכה לבית שמש בתמורה ל-1.1 מיליארד שקל. החשבון המצטבר פשוט ומדהים: בתוך פרק זמן של כשנתיים בלבד, התחייב הקיבוץ להוציא כ-1.64 מיליארד שקל על שתי מחצבות בלבד. זהו כבר מזמן לא "גיוון תיק השקעות" שגרתי של משק חקלאי שיתופי; מדובר באסטרטגיה תאגידית חדה ומכוונת לבניית פלטפורמת שליטה ארצית של חומרי גלם לבנייה, עם רגל יציבה אחת בצפון ורגל שנייה במרכז הארץ.
מה בעצם קונים ב-542 מיליון
כאן צריך לעצור. במכרז של רמ"י לא נקנה מגרש במובן המוכר. הקיבוץ רכש זכות להפעיל מחצבה — כלומר, זכות לחצוב ולמכור את מה שיש באדמה. הערך האמיתי אינו בשטח עצמו, אלא בכמות החומר שאפשר להוציא ממנו ובמחיר שבו יימכר.
ומה שלא פורסם הוא בדיוק מה שהיה מאפשר לבדוק אם 542 מיליון שקל הם מחיר טוב או מופרז:
- תקופת ההרשאה — כמה שנים יוכל הקיבוץ להפעיל את המחצבה.
- היקף העתודות — כמה טונות של חומר מאושרים לחציבה.
- שטח המחצבה בפועל.
- מבנה התשלום — סכום חד פעמי, פריסה, או תמלוגים שוטפים בנוסף.
- מקורות המימון — הון עצמי של הקיבוץ או מינוף בנקאי.
בלי הנתונים האלה, כל ניסיון לחשב "מחיר לטון" או "מחיר למ"ר" יהיה ניחוש. אותם 542 מיליון שקל עשויים לגלם עסקה זולה מאוד אם מדובר בעתודות לעשורים, או עסקה דחוקה אם התקופה קצרה והתמלוגים כבדים.
חצי זנוח, ומה זה אומר
במספרים היבשים, קדרים עולה כ-49% ממחיר זנוח. ההבדל עשוי לשקף את המיקום: זנוח יושבת על ציר בית שמש, קרוב לביקושי הבנייה של המרכז וירושלים. קדרים יושבת בגליל, עם הובלה ארוכה יותר לשווקים הגדולים. בענף שבו עלות ההובלה היא חלק משמעותי מהמחיר הסופי לקבלן, מרחק מהאתר הוא לא פרט שולי. זו הערכה, לא נתון שפורסם, אבל היא מסבירה היגיון אפשרי בפער.
המחצבה מול המאגר: ליגה אחרת
במאגר של מניבים רשומות 399 קרקעות למכירה ברחבי הארץ, במחיר חציוני של 18 מיליון שקל ובחציון של 5,000 שקל למ"ר, על שטח חציוני של 4,250 מ"ר. עסקת קדרים שווה לפי זה כ-30 קרקעות חציוניות, וזנוח כ-61. הטווח במאגר מגיע עד 1.4 מיליארד שקל, כך שגם עסקאות בסדר גודל כזה אינן זרות לשוק הקרקעות, אבל הן יושבות בקצה העליון ממש.
חשוב לא לטעות בהשוואה: קרקע במאגר נקנית כדי לבנות עליה. מחצבה נקנית כדי להוציא ממנה. לכן החציון למ"ר לא רלוונטי כאן, ובכל מקרה שטח קדרים לא פורסם. ובכל זאת, יש קשר ישיר: מי שמחזיק מגרש לבנייה תלוי במחיר האבן, החצץ והמצעים. כשקיבוץ אחד מחזיק שתי מחצבות, כוחו בשרשרת האספקה לבנייה גדל, ולזה עשויה להיות השפעה על עלויות הפיתוח של יזמים בצפון ובמרכז.
נכסים מהמאגר:
- מגרש לתעשייה, לוגיסטיקה, אחסון ומיון במחוז הדרום — 15,000 מ"ר, 25 מיליון שקל.
- מגרש לבניית 9 יחידות בטבריה — 700 מ"ר, 3.4 מיליון שקל.
- מגרש לבנייה בעסקת קומבינציה ביבנאל — 1,150 מ"ר.
בשורה התחתונה:
כפר גלעדי מהמר בגדול על דבר אחד: שישראל תמשיך לבנות, ושמי שמחזיק את חומרי הגלם יחזיק גם בחלק מהרווח. 1.64 מיליארד שקל בשתי עסקאות מוכיחים את הנחישות. השאלה שנותרה פתוחה היא כמה שנים וכמה טונות קיבל הקיבוץ תמורת 542 המיליון. עד שהנתונים האלה יפורסמו, אי אפשר לדעת אם זו עסקה חכמה או פשוט עסקה גדולה.



