750 ש"ח למ"ר או 60 מיליון ש"ח לטכנולוגיה? שופרסל ושפיר מציגות: כך מנצחים את עלויות הבנייה.
שופרסל רוכשת 20 דונם ברמת הנגב במחיר רצפה של 15 מיליון שקל, בעוד שפיר משיקה קונסורציום מו"פ ב-60 מיליון שקל להוזלת חומרי הבנייה. מה חושפות שתי הגישות ההפוכות על עתיד הייזום בפריפריה?

שבע מאות וחמישים שקל פה, ששים מיליון שקל שם — בשוק שבו כל מטר מבוקש במרכז הארץ נסחר באלפים ועשרות אלפי שקלים, שתי ידיעות שהתפרסמו באותו היום מציגות גישות הפוכות לחלוטין לשאלת מיליון הדולר: איך מייצרים רווח נדל"ני בישראל. בעוד שופרסל משלמת סכום זניח של 15 מיליון שקל על 20 דונם ברמת הנגב להקמת קומפלקס מסחר, תעסוקה ומלונאות, ענקית התשתיות שפיר מובילה קונסורציום מחקר ופיתוח בהיקף של כ-60 מיליון שקל במטרה להפחית את חומרי הגלם, המשקל ועלויות התחזוקה בבנייה. האחת מהמרת על הוזלת הקרקע, השנייה מנסה להוזיל את מה שעומד עליה.
המספר שקשה להתעלם ממנו - 750 שקל למ"ר.
חילקנו: 15 מיליון שקל ל-20 אלף מ"ר. התוצאה — כ-750 שקל למ"ר קרקע. לשם השוואה, חציון המחיר למ"ר ב-398 הקרקעות שמוצעות למכירה במאגר מניבים עומד על 5,688 שקל למ"ר. כלומר, שופרסל שילמה כ-13% ממחיר החציון הארצי למ"ר קרקע.
אבל — וזה אבל גדול — חלוקה פשוטה כזו היא בדיוק הסוג של חישוב שמטעה. מחיר למ"ר קרקע חסר משמעות בלי אחוזי הבנייה המותרים. 20 דונם עם זכויות של 40% יניבו 8,000 מ"ר בנוי; אותם 20 דונם עם זכויות של 150% יניבו 30 אלף מ"ר. הפער בין שני התרחישים הוא פער של פי כמעט ארבעה בעלות הקרקע לכל מ"ר מבונה. בדיווח אין נתון על אחוזי בנייה, אין נתון על מספר חדרי המלון המתוכנן, ואין פירוט על הוצאות הפיתוח שמשולמות בנפרד למנהל ולרשות המקומית. בפריפריה הנגבית, הוצאות פיתוח יכולות בקלות להתקרב למחיר הקרקע עצמו — ולעיתים לעבור אותו.
למה דווקא רמת הנגב, ולמה דווקא קמעונאית?
שופרסל אינה יזמית נדל"ן קלאסית, והמהלך הזה מלמד על חשיבה אחרת: במקום לשכור שטח במרכז מסחרי קיים ולשלם דמי שכירות למשכיר, היא קונה את הקרקע, בונה את המעטפת ונהנית גם מהערך הקמעונאי וגם מערך הנכס. כשמוסיפים לכך רכיב תעסוקה ורכיב מלונאי, מתקבל מתחם שמייצר תנועה בעצמו — ולא מתחרה על תנועה קיימת.
מחיר של 750 שקל למ"ר משקף לכאורה שוק שבו אין תחרות של עשרות מציעים. זה בדיוק מה שהופך את העסקה למעניינת: הסיכון אינו במחיר הכניסה אלא בשאלה האם יהיה ביקוש. מרכז מסחרי במועצה אזורית חי מהתושבים, מהתיירות ומהתנועה בציר. את זה לא ניתן לחשב מתוך הודעת הזכייה.
60 מיליון שקל שמנסים לשנות את צד ההוצאות.
כאן נכנס קונסורציום RSTPCS בהובלת שפיר, בשיתוף חברות ואקדמיה. היעד המוצהר: הפחתת חומרי גלם, משקל ועלויות תחזוקה. בלשון של בעל נכס מניב, כל אחת משלוש המילים האלה היא שורה בדוח. פחות חומרי גלם ופחות משקל משמעם עלות הקמה נמוכה יותר ליחידת שטח; פחות עלויות תחזוקה משמעו NOI גבוה יותר לאורך חיי הנכס. 60 מיליון שקל הם סכום צנוע ביחס להיקף הענף — אך זהו מחקר, לא פרויקט, והתוצאה שלו נמדדת בעשורים ולא ברבעונים.
השוואה למאגר:
כדי למקם את 750 השקלים למ"ר בפרופורציה, שווה להסתכל על מה שמבוקש היום על קרקעות בנגב ובפריפריה: 32 דונם בבאר שבע ב-62.4 מיליון שקל — כ-1,950 שקל למ"ר, פי 2.6 ממה ששילמה שופרסל; מתחם בעמק שרה בבאר שבע באותו סדר גודל ומחיר; ו-כ-53 דונם בבית אריה ב-20.9 מיליון שקל — כ-395 שקל למ"ר, דווקא זול יותר. השטח החציוני בקטגוריה עומד על 4,109 מ"ר בלבד, כך שעסקה של 20 דונם היא כמעט פי חמישה מהעסקה הטיפוסית.
השורה התחתונה: שופרסל קנתה זול במונחי מ"ר קרקע, אבל את המחיר האמיתי נדע רק כשיתפרסמו אחוזי הבנייה והוצאות הפיתוח. ואם הקונסורציום של שפיר יצליח להוזיל את עלות ההקמה אפילו בכמה אחוזים — דווקא עסקאות פריפריה כאלה, שבהן הקרקע זולה והבנייה היא עיקר העלות, יהיו הראשונות להרגיש את ההבדל.



